פסק-דין בתיק ע"א 2394/02

ס. הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:

1.         ביום 16.12.62 השכירה המערערת למשיב, אביה של המשיבה, דירה בשכונת בית אליעזר בחדרה. מאז הוא מחזיק בדירה, אך עקב התדרדרות במצבו הבריאותי נאלץ הוא להתאשפז במרכז הגריאטרי "מלב"ן" בפרדס חנה מאז 5.9.00 וביום 7.3.01 אף מונתה המשיבה להיות לו לאפוטרופוס, והיא מתגוררת כיום בדירה.

2.         בשנת 2001 בדקה המערערת את הדירה וגילתה, כנטען בכתב התביעה בסדר דין מקוצר שהוגש לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 11223/01), כי המשיבה מתגוררת בנכס ללא רשותה של המערערת ובלא לשלם לה דמי שכירות. בכתב התביעה נטען כי המשיבה היא מסיגת גבול בדירה, וכי נותר חוב ליום 29.4.01 אותו יש לשלם למערערת בגין השימוש בדירה בסך 7,905 ש"ח.

            לאור האמור, נטען בכתב התביעה כי חוזה השכירות הופר באופן יסודי המקנה למערערת את הזכות לבטל את השכירות. בית משפט השלום התבקש, על סמך כל הנ"ל, להורות על סילוק ידם של המשיבים מן הדירה וכן לחייבם בתשלום הסך של 7,905 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.4.01 עד לתשלום המלא בפועל.

3.         המשיבים ביקשו רשות להתגונן מפני התביעה (בש"א 12157/01). בקשתם התבררה בפני כב' הרשם ורבנר. הוא הגיע למסקנה כי אין למשיבים הגנה מפני התביעה הכספית, וביום 21.1.02ניתן נגדם פסק דין חלקי המחייבם בתשלום החוב הנ"ל וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד. לאחר מכן נתן כב' הרשם ורבנר למשיבים רשות להתגונן מפני תביעת הפינוי. ערעור (ע"א 113/02) שהוגש על כך נדחה על ידי כב' השופטת למלשטרייך, ובסופו של דבר התביעה עצמה הובאה לדיון בפני כב' הנשיא קיטאי ובפסק דינו ביום 13.4.04 הוא החליט לדחות את התביעה.

            הערעור (שהוגש ביום 23.5.02) מופנה נגד החלטות כב' השופטת למלשטרייך וכב' הרשם ורבנר, ומשביקשה המערערת לתקנו כך שיסוב גם על פסק הדין בתובענה, נראה מוצדק כי נעתר לכך ונכריע במחלוקת לגופה. 

4.         בבקשת הרשות להתגונן הסבירה המשיבה את מצוקתה: היא אם חד הורית, אין לה דירה אחרת; והיא מתגוררת במושכר יחד עם אביה החולה, החוזר הביתה בסופי שבוע. היא מבקשת לקבל זכאות בדיור הציבורי, להיכנס לנעלי האב, ולהמשיך לגור בדירה, ואת החוב היא מעונינת לשלם בתשלומים לשיעורים, על פי יכולתה הכספחת המוגבלת.

            בתביעה עצמה לא נשמעו עדויות, והוגשו סיכומים בצירוף מסמכים. המערערת צירפה לסיכומיה פרוטוקול מדיון בועדת האכלוס העליונה מיום 13.8.02 לפיו נדחתה בקשת המשיבה להמשיך לגור בדירה משום ש"אינה גרה 3 שנים בדירה בטרם כניסת הדייר החוזי לבית אבות" והמשיבים הסתמכו על תעודת רופא מיום 9.6.02 בה הוסבר כי המשיב סובל משיטיון בשלב בינוני על רקע אלכוהוליזם, זקוק לעזרה סיעודית מלאה, הוא מבקש לחזור לביתו ומשוכנע שבבית מצבו יוטב, וחלק מבני משפחתו תומכים בכך.

            פסק הדין עצמו דן בשתי סוגיות. האחת - בשאלה אם חוב שכר הדירה מצדיק פינוי. השניה - טענת הנטישה. בסוגיה הראשונה נקבע, כי משמשולם החוב כסדרו, אף אם בהוצל"פ ובפיגור מסוים, "אין מקום לתת צו פינוי כנגד הנתבעים בשל העילה של אי תשלום שכר דירה". בשאלת הנטישה נקבע כי המסמכים מראים שיפור במצבו של המשיב"ואין לשלול קיומו של סיכוי כי ישוב להתגורר בדירה או לכל הפחות ישוב לבקר בה בסופי שבוע ובחגים, זאת לאור רצונו שלו בכך ...והן לאור נכונותה של בתו - האפוטרופסית שלו להשיבו למגורים (בדירה) יחד עמה". כב' הנשיא הגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע שהמשיב נטש את הדירה, אין עילה לפנותו ממנה, והוא "החסוי, במצבו הבריאותי כיום, זכאי לכך, שהדירה בה התגורר 40 שנה, והיא קורת הגג היחידה שלו, תעמוד לרשותן לכשישוב מהאשפוז במרכז הגריאטרי, כפי שהביע את רצונו בכך, ולו רק למשך סופי השבוע והחגים".

            באשר למשיבה, האפוטרופסית על המשיב,  נקבע כי לאור רצונה לגור עמו בדירה, היא ובנה בן ה - 13, "יש מקום להכיר בזכותה להישאר בדירה על מנת לטפל באביה." היא בעלת זכאות לסיוע בדיור, אין היא יכולה לממש את זכותה כל עוד היא מחזיקה בדירה, על כן אין כאן כפל סיוע, ו"בעצם מגוריה, ביחד עם בנה ועם אביה, בדירת האב יש ...משום חסכון לקופה הציבורית." 

            לאור כל האמור נדחתה התביעה, בלא צו להוצאות.

4.         לבקשתנו בא ענינה של המשיבה לבדיקה נוספת בפני וועדת האיכלוס העליונה של משרד השיכון. בישיבתה מיום 23.8.05 החליטה הוועדה שוב לדחות את פנייתה של המבקשתלאפשר לה לקבל זכות בדירת אביה המאושפז כדיירת ממשיכה, שכן היא "לא התגוררה בדירה 3 שנים לפני כניסת האב למוסד סיעודי (בחלק מהתקופה אף בצעה סיוע בשכר דירה) הועדה לא מצאה מקום לחריגה מהכללים, לאור מזכר לשכה משפטית מיום 21.8.05."

5.         עמדתי היא כי יש לדחות את הערעור.

            בערכאה הראשונה נקבע ממצא כי המשיב לא נטש את הדירה, וכי אין לשלול את האפשרות כי בסיום אשפוזו הוא יחזור אליה. אישפוזו בבית האבות אינו אומר בהכרח כי היתה כאן נטישה, וניתן לראותו כמי שממשיך להחזיק בדירה על אף אישפוזו, אם בביקורים בה, כשהדבר מתאפשר ואם באמצעות בתו המשיבה, שהיא גם אפוטרופוס עליו ועל רכושו. 

            החוב הכספי אינו כה גדול, הוא משולם לשיעורין, רובו, כך נראה, כבר נפרע, ומכל מקום, אין לראות בפיגור בתשלום, במקרה דנן, הפרה יסודית של חוזה השכירות המצדיקה את ביטולו ונדרשת מידתיות בין אי קיומה של החובה לשלם דמי שכירות, לבין ההחלטה לפנות מן הדירה. יחסית לתקופת ההחזקה בדירה; העדר דיור אחר; החזרת הסיוע שקבלה המשיבה לתשלום שכר דירה, והנסיבות הסוציו אקונומיות הקשות של המשיבה אל מול מעמדה הציבורי של המערערת, אין לקבל שתוצאת הפיגור בתשלום, בסכום נמוך יחסית, תהא, במקרה דנן, פינויה של המשיבה וילדיה מן הדירה.

6.         אני מציע כי נדחה את הערעור, ובנסיבות הענין, לא נטיל על המערערת הוצאות.